אמא שלי

השמש כבר שקעה, וחושך על פני הים הגדול

עננים כבדים שטוחים על פני הרקיע ומכסים את אור הבהירה והזכה של הירח. הדממה רועשת

ספינה שלי כבר נטבעה בים, הדף שסמכתי עליו גם היא נטרפה

אני לבד, ולא רואה את היבשה אפילו מרחוק, רק מים עזים מכל הרוחות

אני שוחה לחיי בגלי ים הזועפות, ליבי מליאה ייאוש ועל כורחה מושיטה ידיי הכבדות עוד פעם ועוד פעם

אבל כבר היה קשה לי כל נשימה, נאבד לי החשק לשוט עוד, ועזבתי

התחלתי לטבוע בים, ורוח סערה מגביה גליו עד לב השמים ושוב מורידם לתהום רבה

נדחפתי איתם למקום שהם הולכים

לאט לאט אני לעמוקה של מים הזידונים, שאין לה סוף

האם ירגישו או אף ידעו, אפילו אחד בעולם שאינני? ואם יבינו כמה נלחמתי עד שנאבדתי?

משוקע בהגיון ליבי אני פורד מהעולם שכל כך אהבתי, ובשבר רוח אני חושב-

האם השמש עוד יזרח? האם העשבים והאילנות עוד ישמיעו קולם?

האם הציפורים השמחים עוד ירננו בחדוה? האם הילדים עוד יקפצו בעליזות ובטחון?

ואם כן, לא יראו עיניי ולא ישמעו אוזניי. נטרפתי. נטבעתי. נאבדתי לגמרי!

פתאום, אני פותח עיניי ורואה מולי, פניה המאירות של האימא שלי

עיניה מלאות אהבה – אהבה שהיא הבנה, הבנה של אימא

בכיתי בכי תמרורים על כתפיה, בזרועותיה היא חובקת אותי, בקולה הרכה אומרת-

חמדת לבבי! האם אין יבשה? הלא מוכרח להיות סוף למים אדירים אלו! ולפחות איי קטן במרכזה

איך תוכל לשקוע פה? הלא אחיך מחכים עליך בכליון עינים, קמים בתקוה שתחזור לשחק אתם

בני היקר! אני עומדת על שפת הים ומצפים לראותך, לשמוח אתך ולאחד אתך עוד פעם

תתחזק! היא מנשקת אותי, בחיוך קל ועיניה מלאות דמעות אומרת: להתראות יקירי! נעלמה. איננה.

ליבי מתרומם, וכגבור שולף חרב בחזית המלחמה, אני מושיט ידיי ומתחיל לשחות

ואני רואה אור גדול. לא, לא האור של היבשה, אור השמש שהתחיל לזרוח…

One Reply to “אמא שלי”

Leave a Reply

Fill in your details below or click an icon to log in:

WordPress.com Logo

You are commenting using your WordPress.com account. Log Out / Change )

Twitter picture

You are commenting using your Twitter account. Log Out / Change )

Facebook photo

You are commenting using your Facebook account. Log Out / Change )

Google+ photo

You are commenting using your Google+ account. Log Out / Change )

Connecting to %s